לא רציתי לקום.
רציתי להמשיך להישאר במיטה כול החופש.
השעון המעורר הדהד בכול הבית, מהחדרים של אימא ואבא ומהחדר של סטייסי.
שמעתי את הצעדים של אימא מתקרבים לכיווני. הלכתי לארון בגדים ולקחתי מכנסיים וחולצת בית ספר.
"בוקר טוב קולי.. למען השם, אתה נראה כמו שלד!" אמרה אימא, והביטה בי.
"את אומרת את זה כול הזמן, אולי תגווני?" שאלתי, ולבשתי את החולצה. "תצאי מפה, אני יתארגן ואבוא, ביי."
אחרי שהיא טרקה את הדלת, התחלתי לסרק את השיער שלי ולהחליק אותו. כסיימתי לבשתי מכנסיים ונעליים, וירדתי למטה. כולם אכלו ברעש, אבא אמר כמה שהוא מתרגש שהבת הבכורה שלו עולה לי"ב והבן שלו עולה לט'.
"סטייסי, תגידי בוקר טוב לאח שלך," אמרה אימא.
"בוקר טוב, אח הומו."
"בוקר טוב, אחות זונה."
"ילדים!" צעק אבא. התיישבתי בשולחן ומזגתי לי מים. אחרי זה ישבתי וחיכיתי שאני יוכל ללכת כבר.
"אתה יודע, מים נועדו לזה שתשתה אותם," אמרה סטייסי.
"את יודעת, קונדומים נועדו לז.."
"טוב, די! לכו לבית ספר, אתם שניכם כמו עלוקה על המוח שלי," אמרה אימא, והורידה כלים מהשולחן. סטייסי יצאה במהירות מהבית, ואני אחריה. כול כך לא רציתי לחזור לבית ספר הזה. כשהגעתי לכיתה, בחרתי בשולחן בצד שמאל ליד החלון, הכי מאחורה. שמתי אוזניות באוזניים ושמעתי מוזיקה בפול וליום, והסתכלתי על החלון. לא רציתי לראות את הילדים שמציקים לי ואת כול החברים האלה שמתחבקים וצוחקים אחרי שחופש שלם הם לא נפגשו.
אני לא נפגשתי עם אף אחד בחופש.
וגם בשנת לימודים.
ובשנת לימודים לפניה.
הבנתם את הפואנטה. אני ילד אימו, מוזר, פריק, כול החארטה הזה.
ואז המורה נכנסה. בירכה את כולם, הביאה ספרים, הביאה מנעולים ללוקרים וכול זה.
החלפתי עם הילדה מהמקובלים את הלוקר שלה, שהיא תהיה ליד חברות שלה.
אני קיבלתי ליד הילד השמן שכול הפסקה אוכל שוקולד ליד השירותים וחושב שאף אחד לא רואה.
בהפסקה לקחתי את הכסף שלי והלכתי לקפיטריה, לקנות כרטיס. לפני עמדה ילדה חדשה, מכיתה ז'. התור היה ענק. כשהתקרבנו לסוף התור, היא חייכה אליי.
"תעקוף אותי, אתה צריך את זה יותר ממני," אמרה.
"למה?" שאלתי.
"כשנותנים לך משהו, תיקח, אל תתווכח."
ילדה מוזרה.
קניתי כרטיס ואחר כך את הארוחה.
אכלתי את השלוש גזרים הקטנים וחצי כוס מיץ תפוזים, ואת הסלט עם החזה עוף הלכתי לזרוק.
"מה אתה עושה?!" צעקה ילדה אחת. הסתובבתי מאחורי, וראיתי את הילדה הזאת, מכיתה ז'.
"אממ.. זורק.." אמרתי.
"מה כבר אכלת, פירור וחצי?" שאלה, "למה סתם שילמת? תאכל."
"לא בא לי, ואת לא אימא שלי, את ילדה נודניקית מכיתה ז', תעזבי אותי."
"קוראים לי אנה."
הסתכלתי בעיניה. היא לא נעלבה ממני. טוב שכך, כי לא רציתי להעליב אותה. אני לפעמים מטומטם.
"אני קולין," אמרתי.
"תסתכל על אימא שלך לפעמים, זה לא קל שיש לך בן כזה," אמרה, וזרקה את הקערה מפלסטיק של הסלט ואת הכוס מפלסטיק.
בן כזה?
היא רוצה לרמוז לי שאני פריק?
עוד אחת מהם.
בסדר, זה כבר מזמן לא מזיז לי.
בשאר השיעורים חשבתי על הילדה הזאת. היא נורא מוזרה.היא נראית כזאת.. לא מתאימה לגיל שלה. מבוגרת כזאת. אבל נחמדה. יש לה מלא חברים, כולם מנסים להידבק אליה.
והיא יודעת.
והיא לא רוצה לפגוע באף אחד.
להפך, היא מתחברת עם הילדים יותר חלשים.
נראה לי שהיא מנסה לעזור לי, כאילו אני חולה במשהו.
אחרי שנגמרו כול השיעורים, ישבתי במושב הראשון באוטובוס. שמעתי מוזיקה וניסיתי לא להקשיב לרעב שלי. שתיתי המון המון מים בשביל לסתום את הבטן.
כשהגעתי הביתה, הרחתי את הבישולים של אימא. סתמתי את האף וניסיתי לנשום מהפה.
סטייסי כבר ישבה ואכלה, ודיברה עם החבר שלה, "קייל".
קייל הוא הילד הכי יפה, חתיך, חכם, הורס בכיתה י"ב.
בעצם בכול הבית ספר.
וסטייסי היא המעודדת הראשית.
והם מאוהבים.
זאת אומרת, סטייסי מאוהבת בקוביות שלו, וקייל בציצים שלה.
והם חיו בעושר ואושר.
"קולין, אתה רוצה עוף?" שאלה אימא.
"לא," אמרתי, לקחתי תפוח מהמקרר והלכתי לחדר. פתאום נזכרתי באנה. יצאתי החדר והסתכלתי על אימא. היה לה מבט שבור בעינים. כאילו משהו נקרע בתוכה.
רצתי מהר לחדר. אנה צדקה. קורה לי משהו. אני חייב לדבר איתה.
פתחתי את הפייסבוק והצעתי חברות לאנה. היא אישרה מיד.
כתבתי לה, "אני צריך לדבר איתך."
"אני יודעת."
"איך את יודעת?"
"קולין, אני שכנה שלך ממול. בוא אליי עכשיו."
יצאתי במהירות מהבית והלכתי אליה. היא פתחה את הדלת. "אימא שלי הלכה לקניות, היא תחזור עוד מעט."
"מה יש לי? למה אימא שלי עצובה?"
"אתה באמת לא יודע?" שאלה.
"לא, אני לא יודע!" אמרתי.
"קולין, אתה אנורקס."
;){kind=link}