פרק 4

"סטייסי!" צרחתי. ראיתי את החתכים על ידיה ועל בטנה. רצתי אל האמבטיה.

"אני בהריון, קולין." לחשה. "עכשיו אני והתינוק שלי נהיה ביחד בגן עדן.."

לא ידעתי מה לעשות. קפאתי. ואז, פתאום, נזכרתי. רצתי בשיא המהירות אל הבית של אנה, ופתחתי את הדת בסערה.

"אנה!" צעקתי. לא ידעתי מה יותר מזעזע אותי, מה שקרה עם סטייסי באמבטיה,

או שאנה מתנשקת עם מישהו שהיא לא מכירה. היא מהר התנתקה ממנו וניגבה את שפתיה, הילד ברח, ואני לקחתי את ידה אל הבית שלי.

"סטייסי, היא.. היא.."

היא הבינה מיד. היא רצה יחד איתי אל הבית. פתחתנו את החדר אמבטיה.

"הבאת את הקטינה, קולין?" צחקה סטייסי. אנה דחפה אותי אל מחוץ לחדר האמבטיה וסגרה את הדלת. הצצתי מבעד לחריץ של הדלת.

"את ילדה קטנה, אסור לך להיות פה," אמרה סטייסי. אנה התיישבה על יד האמבטיה.

"אני אשב פה ואראה אותך מדממת למוות באמבטיה. את יודעת, עדיין אפשר להציל אותך."

"לא, אי אפשר."

"לא, אני רצינית. עוד מעט הדימום שלך יחמיר, ואז יבוא האמבולנס. קולין יחזיק את היד, ואת תגידי לו שאת לא רוצה למות. ואז את תדממי למוות באמבולנס, עד שהלב שלך יפסיק לפעום."

"איך את יודעת את כול זה?"

"אחותי הקטנה התאבדה."

"אני.. אני מצטערת."

"את לא צריכה להצטער. את צריכה לחסום את העורקים שלך ולחכות שהאמבולנס יגיע."

היא הנהנה. אנה לקחה מגבת וחסמה את הדימום.

"אני רוצה לספר לך מה קרה לי."

"את תספרי לי הכול כשנהיה בבית חולים."

האמבולנס כבר היה בחוץ.

אני התעלפתי.

התעוררתי בבית חולים.

אנה ישבה לידי. היא חייכה. "אתה התייבשת, אדוני," אמרה אנה, "מרוב שאכלת שכחת לשתות."

צחקתי. חיברו לי אנפוזיה ליד.

"מה עם סטייסי?" שאלתי.

"הכול בסדר, היא סיפרה לי הכול. היא מאוד אוהבת אותך, היא נכנסה לפה כול שתי דקות לבדוק אם אתה בסדר. לפני כמה דקות היא נרדמה."

"את צריכה לספר לי מה קרה עם הילד שם, זונה אחת." אמרתי. היא חייכה.

"אני אספר לך מההתחלה.

אני ודילן לא חברים.

ואני גם לא זונה.

אנחנו היינו ידידים מאוד טובים, היינו נפגשים כול יום, וישבנו אחד ליד השניה.

דיברתי איתו על הכול.

והיום, כשדיברנו, פתאום התנשקנו. והוא אמר שהוא אוהב אותי. ו.."

"ואת לא יודעת מה לעשות," אמרתי.

"בדיוק," אמרה, ונאנחה.

"מה יש לך לעשות פה בדיוק? הוא עם שיער חום, עיניים ירוקות, יש לו קוביות, אתם מסתדרים מעולה וכול הבנות רוצות אותו."

"בדיוק בגלל זה אני לא רוצה. בגלל זה גרמתי לעצמי לא להתאהב בו."

"רגע, לא הבנתי," אמרתי.

"כול הבנות מאוהבות בו. אני לא אתפלא אם אני אראה אותו יום אחד מתמזמז עם איזה מעודדת או ילדה מהקבוצת שירה שלו. יש לו להקה, אגב. הוא הקים אותה עם חברים שלו, מחר הם מופיעים."

"את, החיים שלך מסובכים את, ילדה קטנה," אמרתי וחייכתי. ראיתי את סטייסי בדלת. "אני הולכת לקנות לעצמי משהו לשתות, אני אחזור עוד מעט," אמרה, ויצאה. סטייסי התיישבה על מיטתי.

"קולין, אני טסה לניו יורק. אני והתינוק."

"מה?! אבל.. את.."

"יש לי כבר תעודות זהות מזויפות ודרכונים מזויפים, אני מתחילה חיים חדשים. אני אולי אבוא לבקר אותך בעוד כמה שנים,"  אמרה, וליטפה את הלחי שלי.

"אבל.. אני אתגעגע אלייך," אמרתי. זלגה לה דמעה על הלחי, אבל היא לא הפסיקה לחייך.

"החיים פה מחורבנים, קולין. אני שונאת את המקום הזה. אבל אני אוהבת אותך, אני לא רוצה לפגוע בך. לא יהיה לך טוב בחברה שלי. כשאני אשתחרר מהבית חולים אני אפרד ממך ואטוס. אני אשלח לך מכתבים אם אני יוכל." אז היא קמה, הלכה אל הדלת, יצאה, וסגרה אחריה.

הרגשתי עצוב בגלל שסטייסי טסה, ושמח בשבילה. הרגשות שלי התערבבו אחד בשני.

נרדמתי אחרי כמה דקות.

בבוקר השתחררתי.

הלכתי לבית ספר רק בשביל לפגוש את אנה. הלכתי לכיתה שלה. "באת בזמן!" אמרה, התור של דילןן והלהקה שלו עוד שניה הגיע. בוא," אמרה, וגררה אותי אל הבמה הענקית שנמצאת בדשא הגדול.

הם שרו שיר על האהבה. שרו דווקא מאוד יפה. כול הבנות נמסו. דילן הסתכל רק על אנה. אז הגיע הקטע סולו שלו, ואנה פשוט רצה לשירותים. דילן לא ידע מה לעשות. אחד הבנים אמר לו משהו, לקח את המיקרופון שלו, ורץ אל אנה. הלכתי אחריהם. הסתכלתי עליהם.

אנה בכתה.

"נוקי, מה קרה?" שאל דילן, וליטף את שערה.

"למה אתה עושה לי את זה?" שאלה, בדמעות. "אתה יודע מה אני מרגישה אלייך."

"אני אוהב אותך, אנה. אני אוהב אתך מהרגע שראיתי אותך, היה לי כול כל כך קשה כשישבנו בגינה שלך בערב ביום חמישי, והסתכלנו בכוכבים. כול כך רציתי לנשק אותך, לחבק אותך, להגיד לך שאת הכול בשבילי.."

"למה אתה עושה לי את זה כול פעם מחדש?!" צעקה אנה, והדמעות התערבבו בצעקות. "אתה אומר את זה לכולן, אני יודעת את זה."

"אנה, את היית הנשיקה הראשונה שלי."

אז הייתה שתיקה.

"דילן, אני לא אמרתי את זה לאף אחד, אפילו לא לקולין.

אל תיקשר אליי.

אני טסה ללונדון עוד שבוע לאבא שלי."