"שמעת מה אמרתי?" שאלה.
שתקתי.
"רוב האנורקסים לא באמת רואים עליהם שהם רזים בצורה מפחידה. אתה חושב שאתה שמן, קולין?"
"לא!" אמרתי.
"אל תשקר לי."
"אני נשבע לך!"
היא התיישבה לידי.
"אם אתה חושב שאתה לא שמן, למה אתה לא אוכל?"
"אני שומר על הגיזרה."
היא צחקה צחוק אמיתי.
"אתה מודע לכך שאם לא תאכל משהו בזמן הקרוב, אתה תמות? תנסה לחשוב מה יקרה לאימא שלך כשהיא רואה אותך גוסס מול העיניים שלה, ולא יכולה לעשות כלום."
אני חושב שברגע הזה באמת הבנתי מה עשיתי.
"אבל.. אנ.. אני לא רוצה להיות אנורקס.."
"אז קולין, תקשיב לי.."
"לא, לא! אני הולך עכשיו לאכול את הדברים הכי שמנים שיש ומחר את תראי איך אני יראה," אמרתי, ויצאתי במהירות מהבית שלה. הלכתי למרכז המסחרי, ואכלתי במקדונלס. אחרי זה אכלתי גלידת שוקולד ובסוף ישבתי במסעדה סינית ואכלתי אטריות. הייתי מפוצץ, לא יכלתי יותר. אבל אכלתי, היה לי משהו מטורף בראש. לא רציתי לאכול ורציתי לאכול בו זמנית. פתאום אנה נכנסה למסעדה והתיישבה לידי.
"איך ידעת שאני פה?" שאלתי.
"הלכתי לכול המסעדות," אמרה.
"אני לא צריך עזרה, את יודעת. אני יכול לבד."
"קולין, תעזוב את האטריות האלה. לא ככה עושים את זה."
"מאיפה את יודעת?" שאל.
"קולין," נאנחה, "תקשיב לי, בבקשה. אני רוצה לטובתך."
הבטתי בעיניה. יצאתי מהמסעדה והלכתי לרחוב.
הקאתי את כול מה שאכלתי. רעדתי והתכווצתי. אנה הייתה מאחוריי ותמכה בגב שלי. "הקיבה שלך בגודל של צימוק, הבן הכי שמן בעולם לא היה יכול לדחוף כמויות כאלה של אוכל כמוך. בוא, נשטוף את הפנים שלך," אמרה, וגררה אותי לשירותים של מסעדה קטנה.
עדיין רעדתי.
לא רציתי את זה.
התחלתי לבכות.
"אני לא רוצה להיות אנורקס, אני לא רוצה להיות שמן, אני לא רוצה להיות מטומטם, אני לא רוצה שאימא תהיה עצובה," אמרתי, ונפלתי על הקיר. אנה רצה אליי והחזיקה אותי.
"קולין, אני יכולה לעשות לך שינוי. אתה רק צריך להתחייב. אם אתה תצא באמצע זה לא בטוח שאני ארצה להמשיך לעזור לך," אמרה, והסיטה קצוות שיער מפניי.
"כן, אני רוצה להשתנות," אמרתי.
אחי זה היא גררה אותי בשקט הביתה. "תאכל חביתה וכמה כפות סלט, כשאתה מרגיש שאתה מלא תפסיק," אמרה, "ואם אתה רוצה, מיץ תפוזים זה מעולה."
אימא כול כך שמחה ששאלתי אותה אם היא רוצה להכין לי חביתה.
פתאום העיניים הכבויות שלה נדלקו.
אכלתי בשקט עד שהרגשתי שאני מלא.
אחרי זה התקלחתי במים קרים, ושטפתי את כול המחשבות שלי בזרם הקר.
שמעתי את דלת הבית נטרקת.
"קולין, תצא כבר!" שמעתי את סטייסי צועקת בבכי. יצאתי מהר מהמקלחת.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא סטרה לי.
"הוא עזב אותי!" צרחה.
"מה? למה?!" שאלתי.
סטייסי הביטה בי.
"הוא הומו, קולין.
והוא מאוהב בך."
"שמעת מה אמרתי?" שאלה.
שתקתי.
"רוב האנורקסים לא באמת רואים עליהם שהם רזים בצורה מפחידה. אתה חושב שאתה שמן, קולין?"
"לא!" אמרתי.
"אל תשקר לי."
"אני נשבע לך!"
היא התיישבה לידי.
"אם אתה חושב שאתה לא שמן, למה אתה לא אוכל?"
"אני שומר על הגיזרה."
היא צחקה צחוק אמיתי.
"אתה מודע לכך שאם לא תאכל משהו בזמן הקרוב, אתה תמות? תנסה לחשוב מה יקרה לאימא שלך כשהיא רואה אותך גוסס מול העיניים שלה, ולא יכולה לעשות כלום."
אני חושב שברגע הזה באמת הבנתי מה עשיתי.
"אבל.. אנ.. אני לא רוצה להיות אנורקס.."
"אז קולין, תקשיב לי.."
"לא, לא! אני הולך עכשיו לאכול את הדברים הכי שמנים שיש ומחר את תראי איך אני יראה," אמרתי, ויצאתי במהירות מהבית שלה. הלכתי למרכז המסחרי, ואכלתי במקדונלס. אחרי זה אכלתי גלידת שוקולד ובסוף ישבתי במסעדה סינית ואכלתי אטריות. הייתי מפוצץ, לא יכלתי יותר. אבל אכלתי, היה לי משהו מטורף בראש. לא רציתי לאכול ורציתי לאכול בו זמנית. פתאום אנה נכנסה למסעדה והתיישבה לידי.
"איך ידעת שאני פה?" שאלתי.
"הלכתי לכול המסעדות," אמרה.
"אני לא צריך עזרה, את יודעת. אני יכול לבד."
"קולין, תעזוב את האטריות האלה. לא ככה עושים את זה."
"מאיפה את יודעת?" שאל.
"קולין," נאנחה, "תקשיב לי, בבקשה. אני רוצה לטובתך."
הבטתי בעיניה. יצאתי מהמסעדה והלכתי לרחוב.
הקאתי את כול מה שאכלתי. רעדתי והתכווצתי. אנה הייתה מאחוריי ותמכה בגב שלי. "הקיבה שלך בגודל של צימוק, הבן הכי שמן בעולם לא היה יכול לדחוף כמויות כאלה של אוכל כמוך. בוא, נשטוף את הפנים שלך," אמרה, וגררה אותי לשירותים של מסעדה קטנה.
עדיין רעדתי.
לא רציתי את זה.
התחלתי לבכות.
"אני לא רוצה להיות אנורקס, אני לא רוצה להיות שמן, אני לא רוצה להיות מטומטם, אני לא רוצה שאימא תהיה עצובה," אמרתי, ונפלתי על הקיר. אנה רצה אליי והחזיקה אותי.
"קולין, אני יכולה לעשות לך שינוי. אתה רק צריך להתחייב. אם אתה תצא באמצע זה לא בטוח שאני ארצה להמשיך לעזור לך," אמרה, והסיטה קצוות שיער מפניי.
"כן, אני רוצה להשתנות," אמרתי.
אחי זה היא גררה אותי בשקט הביתה. "תאכל חביתה וכמה כפות סלט, כשאתה מרגיש שאתה מלא תפסיק," אמרה, "ואם אתה רוצה, מיץ תפוזים זה מעולה."
אימא כול כך שמחה ששאלתי אותה אם היא רוצה להכין לי חביתה.
פתאום העיניים הכבויות שלה נדלקו.
אכלתי בשקט עד שהרגשתי שאני מלא.
אחרי זה התקלחתי במים קרים, ושטפתי את כול המחשבות שלי בזרם הקר.
שמעתי את דלת הבית נטרקת.
"קולין, תצא כבר!" שמעתי את סטייסי צועקת בבכי. יצאתי מהר מהמקלחת.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא סטרה לי.
"הוא עזב אותי!" צרחה.
"מה? למה?!" שאלתי.
סטייסי הביטה בי.
"הוא הומו, קולין.
והוא מאוהב בך."